מתוך הספר 'האני והלא מודע' (ע' 129 – 132) – ק.ג. יונג
שיפור התרגום – רענן גדרון
"…'משהו' זה הוא זר לנו ואף על פי כן הוא קרוב כל כך, הוא עצם מעצמותינו ובכל זאת נבצר מאתנו להכירו. מרכז פוטנציאלי שמבנהו מופלא עד כדי כך שהוא יכול לתבוע את הכול, את הקרבה לבעלי חיים ולאלים, לגבישים ולכוכבים בלי להתמיה אותנו וגם בלי לעורר בנו מורת רוח. משהו זה גם תובע את הכול ואין לנו אפשרות להעמיד דבר כלשהו מול תביעה זו ולא רק זאת אלא ששמיעת קול זה – יש בה מרפא.
כיניתי מרכז זה בשם: 'העצמי'. מבחינה אינטלקטואלית העצמי הוא מושג פסיכולוגי, מבנה שנועד להביע אמת שאינינו יכולים להבחין בה. אין ביכולתנו לתפוס אמת זו משום שהיא מעל יכולתנו להבינה, כפועל יוצא מעצם הגדרתה. אפשר היה לקרוא לה גם 'האל שבתוכנו'. נראה שהתחלותיהן של כל חיינו הנפשיים מקורן הוודאי בנקודה זו ושכל המטרות הנעלות והטרומיות מכוונות אליה. אין מנוס מפרדוקס זה כמו בכל מקרה שאנו מנסים להגדיר משהו שהוא מעבר ליכולת הבנתנו.
אני מקווה שמי שקרא את דברי בעיון הוברר לו, כי הקשר בין העצמי ובין האני הוא כיחס בין השמש ובין הארץ. לא יתכן להחליף אותם זה בזה. גם לא מדובר כאן בהאלהת האדם או בהשפלת האל. דברים שהם מעבר להבנת האדם ממילא אין הוא יכול להשיג. לפיכך כשאנחנו משתמשים במושג של אל, אנו פשוט מנסחים עובדה פסיכולוגית מסוימת כלומר: עצמאותם ועדיפות כוחם של תכנים נפשיים מסוימים…
…אפשר להגדיר את העצמי ולומר שהוא מעין קיזוז של הקונפליקט בין פנים וחוץ. ניסוח זה אינו רע, משום שהעצמי מתאפיין במשהו שנתפס כתוצאה, מטרה מושגת, משהו שמתהווה רק בהדרגה ושניתן להתנסות בו רק ע"י השקעה של עבודה פנימית. כלומר העצמי הוא מטרת החיים משום שהוא הביטוי המושלם ביותר של צרוף הגורל הנקרא יחיד ולא רק של האדם היחיד, אלא של קבוצה שלמה, שבה כולם משלימים זה את זה לכלל תמונה אחת.
מטרת פיתוח האישיות הייחודית מושגת כשהאדם חש את העצמי כמשהו אי-רציונלי, כמשהו הווה שאינו ניתן להגדרה, שהאני אינו עומד כנגדו ואינו כפוף לו אלא תלוי בו וכאילו סובב אותו, כמו שהארץ סובבת את השמש. אני משתמש במילה 'תחושה' כדי לתאר את אופי היחסים בין האני ובין העצמי שמאופיין ע"י תפיסה הדדית. ביחסים אלה אין שום דבר שאפשר להכיר בו, כי אין בידינו לומר דבר על תכניו של העצמי. האני הוא התוכן היחיד של העצמי שאנו יודעים. האני שנתייחד רואה את עצמו כמושא של נושא לא ידוע ונעלה ממנו.
נראה לי שכאן מגיעה הקביעה הפסיכולוגית לקצה גבולה, משום שהרעיון בדבר העצמי הוא כשלעצמו עילאי, שאמנם אפשר להצדיקו מבחינה פסיכולוגית אבל אין להוכיחו מבחינה מדעית. … מכאן שהעצמי תובע לעצמו ערך של היפותזה, בדומה להיפותזה של מבנה האטום. ובמקרה שגם אנחנו עדיין סגורים בתוך תמונה מסוימת, הרי שמדובר במשהו חי, שהוא כה אדיר כוח עד שפתרונו לא יתכן, לפחות לא בגדר אפשרויותיי. גם אינני מפקפק, שזוהי תמונה, אך היא תמונה שאנו עודנו כלולים בה."
